החלטה בתיק רע"א 9475/02

השופט א' ריבלין:

1.        סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי), קובע:

329. זקיפת פיצויים לחשבון הגמלה

זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לזקוף סכום השווה ללא יותר מ-75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו; הוראות סעיף זה לא יחולו על פיצויים ששולמו לזכאי לגמלה מכוח סעיף 330. 

           ערעור זה נסב על השאלה האם, ובאילו נסיבות, קמה חובה למוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד) להפעיל את זכות-הזקיפה, המוקנית לו מכוח הוראת סעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי. שאלה זו כרוכה בסוגייה נוספת, הנוגעת לזכותו של זכאי לגמלה לוותר על גמלאות המוסד לביטוח לאומי. 

העובדות

2.        מר מוסא סברי (להלן: סברי) נפגע, ביום 26.6.1987, בתאונת דרכים. את נזקיו ביקש להיטיב בשתי דרכים: הדרך האחת - הגשת תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, כנגד המערערת - "המגן" חברה לביטוח בע"מ - מי שביטחה את הרכב שהיה מעורב בתאונה  (להלן: חברת הביטוח); והאחרת, פניה בתביעה למוסד לביטוח לאומי, להכרה בו כנכה ולתשלום גמלת ניידות.

           ביום 13.8.1988 דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתו של סברי לקבלת גמלת ניידות. עם זאת, נקצבה לו גמלת נכות כללית, באופן זמני, מיום 24.9.1987 ועד ליום 1.9.1989, מועד בו שב לעבוד. ביום 18.12.1988 הושג הסכם פשרה בתביעה שבין סברי לבין חברת הביטוח, והסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין (להלן: הסכם הפשרה). מכוח הסכם הפשרה, שולם לסברי סכום כולל לסילוק סופי ומלא של כל נזקיו בגין התאונה. חלק מן הסכום הופקד, על-פי הסכם הפשרה, בחשבון נאמנות, וזאת עד להכרעה סופית של המוסד לביטוח לאומי בתביעתו של סברי לקבל קצבת נכות כללית. סברי הצהיר, בהסכם הפשרה וב"שטר קבלה ופטור" עליו חתם, כי לא הגיש ערעור על החלטת המוסד לביטוח לאומי בנושא גמלת הניידות. וכך קיבלו הדברים ביטוי בהסכם הפשרה:

התובע מס. 1 הנ"ל [סברי] מצהיר ומתחייב כי לא ערער על דחיית תביעתו להכיר בזכאותו לקצבת ניידות או לכל הטבה נוספת אחרת במסגרת המל"ל, ובכל מקרה של ערעור כזה מצידו, ו/או חידוש תביעתו למל"ל לקבלת קצבת ניידות ו/או לקבלת הטבה נוספת כלשהיא מן המל"ל, יהיה חייב לשפות ו/או לפצות את הנתבעת [חברת הביטוח] על כל תשלום שתחוייב בתשלומו למל"ל....

           כאמור, הצהרה ברוח זו מצויה גם ב"כתב הקבלה והפטור", עליו חתם סברי, ביום 19.12.1988.

           ביום 29.1.1990 הודיע סברי לחברת הביטוח כי תביעתו לקבלת קצבת נכות כללית נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בעקבות הודעה זו, קיבל סברי לידיו את הסכום שהופקד בחשבון הנאמנות כאמור, זאת בניכוי סכום שנועד להבטחת תשלומים שבהם תחויב חברת הביטוח עקב תביעת שיבוב של המוסד.

           מסתבר, כי בפועל, הגיש סברי ערעור על החלטת המוסד בעניין גמלת הניידות, ועוד קודם שקיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק-דין, נקבעה (ביום 14.12.1988) זכאותו לקבלת גמלה זו. ואכן, מיום 6.7.1990 החל לקבל לידיו את הגמלה. בעקבות דין ודברים עם חברת הביטוח, שבמהלכו הוברר לסברי כי נוכח האמור בהסכם הפשרה אל לו לקבל גמלת ניידות, וכי אם יקבל לידיו את הגמלה יהיה חייב לשפות את חברת הבטוח, פנה סברי, בשנת 1994, למוסד לביטוח לאומי, והודיע לו כי הוא מוותר על זכאותו לקבלת גמלת ניידות. דא עקא, שבקשתו לחדול מתשלום הגמלה - בקשה שנשנתה בשורת מכתבים - נדחתה על-ידי המוסד, בטענה כי אין כל תוקף חוקי לויתור על גמלאות. התוצאה היא, כי המוסד לביטוח לאומי המשיך לשלם לסברי, מדי חודש בחודשו, גמלת ניידות.

3.        על הרקע הזה, הגיש המוסד לביטוח לאומי, לבית משפט השלום, תביעת-שיבוב כנגד חברת הביטוח, זאת בגין קצבת הנכות הכללית ששולמה לסברי, וכן בגין גמלת הניידות המשולמת לו. את תביעתו סמך המוסד לביטוח לאומי על הסכם שנכרת בינו לבין חברת הביטוח, בשנת 1979 (להלן: ההסכם).

           בעיקרו של דבר קובע ההסכם, כי:

שילם או משלם המוסד - על פי הוראות החוק - גימלאות לנפגע בתאונת דרכים (להלן - התביעה), והחברה אחראית - על פי הוראות הדין לרבות חוק הפיצויים ופקודת הביטוח - לפצות אותו נפגע מכוח היותה המבטחת של השימוש בכלי רכב שהיה מעורב בתאונת הדרכים, בגינה משתלמות הגימלאות לנפגע, בפוליסה שהיתה בת תוקף בעת התאונה, תפצה החברה את המוסד כדלקמן:

(1)    כאשר הנפגע הוא הנוהג בכלי הרכב - 62.5% מסכום התביעה.

(2)    כאשר הנפגע אינו הנוהג בכלי הרכב - 80% מסכום התביעה.

           חברת הביטוח, מצדה, שיגרה הודעת צד שלישי לסברי.

פסקי הדין של הערכאות הקודמות